| בדרך כלל במקרה כזה העצם הנקבי הוא הקטנה או החלשה של העצם הזכרי: צינורית היא צינור קטן, ארונית היא ארון קטן, כפית היא כף קטנה | לדוגמה: נשר הוא גם שמה של נקבת הנשר; ו לטאה הוא גם שמו של זכר הלטאה |
|---|---|
| שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה | ורוצים לסבך את העניינים עוד קצת? השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים |
היא בנויה מצורת הבינוני 'תומך' בתוספת הסיומת ־ָן העשויה לציין בעל תכונה תּוֹקְפָן , בעל מקצוע מוֹכְרָן , מכשירים פּוֹתְחָן ועוד.
19| אם תקראי את התגובה שלך תראי ששמרת על התאמה בין המין של שמות העצם למין של שמות התואר או הפעלים — "הפסקה הראשונה", "יהיה כתוב", "שיויון מגדרי" וכו' | כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים זכריה ח ד וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ זכריה ח ה |
|---|---|
| אצל רוב מיני בעלי החיים יש הבדלה בין זכרים לנקבות — כל פרט הוא או זכר או נקבה | וכך גם השפן, הנמר, העכבר ורוב שאר היונקים שאינם בהמות בית |
| ויש בכך גם שוויון לשוני-מגדרי | חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום |
|---|---|
| וכידוע שמחה הוא שם יהודי זכרי נפוץ | לעומת זאת אדם רגיל יכול להבחין בקלות יחסית בין זכרים לנקבות של יונקים; וזוהי כנראה הסיבה שאצל היונקים יש בדרך כלל שמות נבדלים לזכר ולנקבה, גם אם ברוב המקרים שם הנקבה גזור משם הזכר או להיפך : ארנב וארנבת; עכבר ועכברה; דוב ודובה; וכדומה |